<h1>סמ"ק סימן רע"ב</h1>
<h2>דף מט:</h2>
שלא להונות את חבירו במקח וממכר, דכתיב (ויקרא כ"ה) לא תונו, שיעור אונאת ממון לא נתפרשה בתורה, אבל שנינו בפרק הזהב האונאה ד' כסף מעשרים וד' כסף לסלע שתות למקח, ואתמר רב אמר שתות מקח שנינו ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו והלכה כשמואל דתניא כותיה, ואני שמעתי דרבנן אסמכוהו אקרא דלא תונו איש" את" אחיו" ויראת" מאלהיך זהו שתות בסופי תיבות.
<h2>דף נא:</h2>
ותניא במה דברים אמורים בסתם אבל במפרש כגון מוכר שאמר ללוקח חפץ שאני מוכר לך במאתים אינו שוה אלא מנה, וכן לוקח שאמר למוכר חפץ שאני לוקח במנה יודע אני שהוא מאתים על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ומשמע דבסתם וכן פסק הרמב"ם פי"ג ושאלתות סי' קי"ג ואומר על מנת שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה כרב, ואע"ג דהלכה כשמואל בדיני, כי איתשיל לעניין אסורא דלא תונו איתשיל.
<h2>דף ס.</h2>
שנינו בפ' הזהב ביין התירו לערב קשה ברך (ש"ע וכ"ש רך בקשה דשרי) ובין הגיתות בלבד מפני שמשביחו ואם היה טעמו ניכר מותר לערב בכל מקום שכל דבר שניכר טעמו הלוקח מרגיש בו, ולפיכך מותר לו לערב אותו, אסור לערב בין ביין בין בשמן שמרים אפי' כל שהוא ואפי' שמרים של אמש בשמרים של היום אסור, אבל אם עירה היין מכלי אל כלי נותן שמריו לתוכו יש מקומות שנהגו אפי' היה בהם מחצה שמרים או שהיה בפירות עפר או תבן או דבר אחר, מוכר כמות שהוא, הכל כפי מנהג המדינה.
<h2>דף פ.</h2>
המוכר קרקע או עבד או בהמה או מטלטלים ונמצא במקח מום שלא ידע בו מחזירין אפי' אחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא והוא שלא נשתמש בו אחר שידע המום, ואם נשתמש בו הרי זה מחל לו ואינו יכול לחזור בו, כל שהסכימו עליו בני העיר שהוא מום שמחזירין בו המקח מחזירין, וכל שהסכימו עליו שאינו מום אינו מחזיר אא"כ פי' שכל הנוש' ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא דבר שלם מכל מקום אם אמר המוכר על מנת שאין אתה חוזר בשום מום הרי זה חוזר עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול לו הלוקח או עד שיאמר לו כל מום שיש במקח זה הפוחת דמיו כך וכך קבלתי עלי שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול ויפרש אותו.
